ילדים ובני נוער רבים מוצאים עצמם מתמודדים עם החלשות והתפרקות מערכת היחסים הזוגית בין הוריהם. לעיתים קרובות עליהם להתמודד עם תהליך גירושים של ההורים שאינו מתאפיין בדיאלוג הסכמי ומכבד. רבים מתמודדים עם מערכת יחסים קשה בין הוריהם שהתגרשו.
לא אחת ההורים המתגרשים שוקעים ואף נלכדים בתחושות קשות כלפי הפרטנר שהכזיב אותם, באופן שמצמצם את טווח הראייה ההורי שלהם, וגורם להם להיות שקועים בעצמם ובמאבקם ב״אקס״. ילדיהם עלולים למצוא את עצמם משמשים בתפקיד קהל או שופט, עסוקים בצרכי ההורים ואף בהתחשבנות בניהם, במקום להתמקד בצרכים ובמשימות ההתפתחותיות שלהם עצמם. גם אם הם מטופלים היטב מעל לפני השטח, לא אחת, בתוכם הם סובלים מהזנחה רגשית ומנפש מסוכסכת.
בעשרות השנים האחרונות זינק שיעור הגירושים במדינות המערב, בישראל הוא הגיע לכ 30% בתחילת שנות האלפיים. ייתכן שהדבר קשור לעלייה בסובלנות החברתית כלפי גירושין, שנתפסים כפתרון זמין ולגיטימי יותר לקשיים בזוגיות ביחס לאופן בו נתפסו בעבר. עם זאת, השפעת הגירושין משמעותית וגורפת, בפרט כשלזוג יש ילדים: עבור ילדים להורים גרושים מהווים הגירושין אירוע קשה, שהשפעותיו על התפתחותם ותפקודם בילדות מרחיקות לכת. לעיתים קרובות מחלחלת השפעת גירושי ההורים גם לתפקודם של הילדים בבגרותם.
הגירושין אינם תהליך נקודתי על ציר הזמן והם לא קורים יש מאין. עוד טרם להתרחשותם נחשף הילד לבקיעים בקשר בין הוריו שמתבטאים במתח, בריבים ובוויכוחים. פעמים רבות הגירושין לא מצננים את עוצמת הכעס בין ההורים, שנמשך גם זמן רב לאחריהם. רק שיעור נמוך יחסית מהגירושין מתאפיין במערכת יחסים תקינה בין בני הזוג לשעבר. לאחר הגירושין מסתיימים היחסים הזוגיים (לא תמיד בצורה מלאה וברורה, לעיתים ההורים מתקשים לסיים את הקשר שנותר תלוי ועומד) אך נשארים היחסים ההוריים: עדיין מוטלת על ההורים אחריות משותפת לגידול הילדים ואספקת צרכיהם הרגשיים והחומריים, זאת כאשר הם עצמם נמצאים במצב לחץ וקושי שנגרם בשל הגירושין.
כשההורים מתגרשים, הילדים נאלצים להסתגל לאובדנן של ודאויות שהגדירו קודם את מסגרת חייהם. אורח חייהם משתנה: הם נפרדים מנוכחותו היום-יומית של ההורה הלא משמורן, ולא אחת נאלצים להיפרד גם מביתם ולעבור לדיור אחר שתואם יותר לצרכיו וליכולתו הכלכליים והטכניים של ההורה המשמורן. פעמים רבות הגירושין מלווים בירידה במצב הכלכלי כתוצאה מ"פירוק החבילה" וחלוקת המשאבים בין שתי תת-היחידות של המשפחה, כשכל הורה מפרנס את עצמו ובין שניהם מתקיימת חלוקת תפקידים לגבי האחריות לכלכלת הילדים.
בנוסף לשינויים הקונקרטיים, בדרך כלל ההורים פחות זמינים לאחר הגירושין. הם שקועים יותר בעול הפרנסה העצמאית ונמצאים שעות רבות יותר בעבודה. הם אינם פנויים רגשית בשל המתח והעומס שיצרו הגירושין. הם כעוסים ונתונים ב "Unfinished Business" מול בן הזוג ממנו נפרדו. פעמים רבות הם מצפים מהילד "להתעלות" מעל האכזבה, הדאגות והנזקקוּת שלו עצמו ולתפקד כמעין "מבוגר קטן", אפילו כסוג של פרטנר או דמות הורית ומנחמת עבור עצמם. במקרים קשים יותר בהם ההורים טעונים וחסרי כוחות במיוחד, לעיתים הם מבקשים לראות בילד גורם שיכול לתווך בינם לבין בן הזוג סביב עניינים רגשיים, כלכליים וטכניים שונים, או אף לראות בילד מעין בן ברית מול בן הזוג הקודם. ככל שההורים שנפרדו הנם פחות בשלים מבחינת ציר העצמאות והנפרדות הרגשית, כך יותר קשה להם להשלים עם הזוגיות שכשלה, והילד נותר לכוד במערכת היחסים הטעונה שנותרה פעורה בניהם.
שבירת הרצף של התא המשפחתי והדיאדה ההורית מותירה את חותמה על נפש הילד. ילדים שהוריהם נתונים בתהליך גירושין או שהוריהם התגרשו בעבר הם לעיתים קרובות חרדים יותר, פחות פנויים רגשית, האמון שלהם בעצמם ובאחרים נמוך יותר ועומדים לרשותם פחות משאבי וויסות רגשי, פחות משאבי התמודדות, ופחות סקרנות ופְּנִיוּת רגשית ללמידה. הם פסימיים יותר וכישורי ההסתגלות החברתית שלהם ירודים יותר. פעמים רבות הם מרגישים אשמים בגירושי הוריהם ומחזיקים במשאלה שמתישהו יחזרו הדברים לקדמותם, הוריהם ישלימו זה עם זה והם ישובו לחיות כמשפחה שלמה ומאושרת. משאלה זו מקשה עליהם להסתגל למציאות החדשה ולפתח כישורי התמודדות מתאימים למצב. פעמים רבות החוויות השליליות כלפי העצמי והעולם נותרות מופנמות בנפש הילדים ומלוות אותם גם לבגרותם, שמתאפיינת ביותר קשיים רגשיים ותעסוקתיים מאשר אצל ילדים שגדלו בבית יציב. פעמים רבות הם חווים קושי חריף ליצור זוגיות אינטימית בעצמם ונרתעים מללדת ילדים ומלשמש כהורים לנוכח המודל ההורי הבעייתי שחוו על בשרם. תמונות ילדותם בהן ראו את הוריהם עסוקים בעצמם ולכן באופן יחסי אנוכיים, כעסניים וחסרי אמפטיה, ממשיכות ללוות אותם גם בהמשך.
גירושי ההורים מהווים אחת מהסיבות השכיחות ביותר להפניית או לפניית ילדים, נוער וצעירים לטיפול. גם כשהורים מקבלים החלטה לתמוך בפניית ילדם לטיפול, לא אחת כרוך הדבר בקושי רגשי וכלכלי עבורם: הקשר הטיפולי של הילד חושף ומציף גם את סיפורם הטעון שלהם, ומחייב קבלת החלטות כלכלית מול בן ההורה השני לגבי מימון הטיפול. במצב זה, חשוב מאוד להימנע מלערב את הילד שבטיפול בדיאלוג בין ההורים לגבי חלוקת האחריות בניהם על מימון הטיפול.
תהליך גירושין הוא תהליך קשה, כאוב וטעון. למרות שהוא צורך משאבים רגשיים וכלכליים רבים מומלץ ללוות אותו בייעוץ רגשי כדי "למזער נזקים" ברמת המשקעים שנוצרים בו וכדי לקבל החלטות מיטביות עבור כל אחד מבני הזוג ועבור הילדים בפרט. רבים סבורים שמוטב לסיים קשר זוגי כאוב ובעייתי גם מבחינת הזווית של טובת הילד, אך גירושין בין ההורים מייצרים טלטלה רגשית ומעשית קשה לילדיהם. לכן, חשוב להדגיש מספר נקודות בסיסיות שקשורות באחריות לילדים ולרווחתם בסערה שפוקדת אותם:
ההורים הם שאמורים לדאוג לילדים, ולא ההיפך. חשוב להיות קשובים לילדים ככל שניתן ולגייס למענם את מירב הכוחות והפְּנִיוּת האפשריים. חשוב להימנע מהנכחתם של "רעלנים רגשיים" בסביבתם: אין טעם לשמור מהם סודות משמעותיים אותם הם יכולים לקלוט בעצמם. למשל, אם תפקודו של אחד מההורים נפגע משמעותית (לדוגמה, הוא שרוי בדיכאון או במשבר כלכלי כבד) הילדים רואים זאת ושמירת הדבר "בסוד" מפניהם רק תגרום להם לפקפק בשיפוט של עצמם, ובכך להחריף את הנזק הרגשי עבורם. מצד שני, אין לראות בהם "שותפי סוד" ואין לשתף אותם במידע שלא מתאים לגילם ולבשלותם הרגשית. למשל, אין להפוך אותם לבני ברית בקואליציה מול ההורה השני, או "להורים קטנים" עבור ההורה העצוב והמאוכזב, או ליועצים כלכליים קטנים. יש להימנע בכל מחיר מהסתת הילד כנגד ההורה השני. אין להפוך אותם למתווכים ולמעבירי מסרים רגשיים בין ההורים בסגנון "תגידי לאבא" או "תגידי לאימא". חשוב להבהיר להם שהגירושין לא נגרמו באשמתם, גם אם הם קלטו שחלק גדול מהוויכוחים ואי ההסכמות בין ההורים נסב אודותיהם – הגירושין הם החלטת ההורים ולא אשמת הילדים, גם אם הילדים הם בעלי טמפרמנט קשה או קשיים תפקודיים וגם אם גידולם כרוך בהוצאות שעוררו ויכוחים בין ההורים. תהליך סיומה של זוגיות כרוך פעמים רבות ברגשות כאב, מרירות וטעינות. חשוב לנסות ולהשתדל שלא לערב ולחשוף את הילדים לרגשות קשים אילו בין ההורים, ככל שניתן. מנגד, חשוב לשתף אותם בעובדות הבסיסיות שרלוונטיות לחייהם, כמו למשל תנאי המגורים והתעסוקה של כל אחד מההורים בהתאם לעובדות שהילד קולט וחווה מנקודת ראותו.